בואו נספר קצת על ראש השנה:
ראש השנה מציין את תחילת השנה בלוח העברי והוא ממועדי השנה שמקורם בתורה:
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'" (וַיִּקְרָא כ"ג, כ"ד-כ"ה).
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם – כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (בַמִּדְבָּר כ"ט, א').
על פי המקרא היום הראשון של החודש השביעי הוא א' בתשרי במניין החודשים המתחיל בחודש ניסן.

בתורה נקרא יום זה "יום תרועה" ומכאן המנהג לתקוע בשופר בראש השנה. התקיעה בשופר, הדומה לתקיעה בחצוצרות בבתי המלוכה, מסמלת כי ביום זה אנו, בני האדם, ממליכים את בורא העולם למלך על העולם.
סיבה נוספת לתקיעת השופר היא על מנת לעורר את בני האדם לחזור בתשובה.

כיום, יש לוח שנה שמודיע מראש באיזה יום יחול ראש השנה ושאר החגים והמועדים. אולם בעבר הרחוק, כאשר היו בארץ ישראל חכמים (כלומר: שהיו המשך לשרשרת הסמכה רצופה מרב לתלמידו מאז משה רבינו), לוח השנה לא היה קבוע מראש. במקום זאת, היום ה-30 של כל חודש היה יכול להיות מוכרז בשעת אמת – על פי עדויות על ראיית הירח החדש שהתקבלו במהלך אותו יום – בתור היום הראשון של החודש הבא. כאשר לא התקבלה עדות על ראיית הירח והיום לא הוכרז כראש חודש, היה היום העוקב (ה-31 של החודש הקודם) הופך באופן אוטומטי ליום הראשון של החודש החדש וכך אפשר לקבוע את מועד חג ראש השנה.